מה עושים עם הקנאה בין האחים?
אנחנו רואים אותה במגוון סיטואציות: רגע אנחנו נותנים תשומת לב לאחד הילדים, ופתאום הילד האחר מתחיל לבכות/ לצרוח/ להשליך צעצוע או כל התנהגות אחרת שתזעיק אותנו אליו במהירות ותגרום לנו להתייחס גם אליו. הקנאה!
הורים יקרים, אולי לא תאהבו את זה, אבל הקנאה היא חלק מחיי ילדינו. היא נכנסה הביתה בדלת, יחד עם התינוק החדש שהבאנו בסל קל מבית החולים, והיא נשארת לתמיד. הילדים שלנו מתחרים עם אחיהם על משאבים רבים: כמו צעצועים, משחקים, ועל המשאב החשוב מכולם – תשומת לב ההורים. דרך אגב, לעיתים, ככל שרבה הקרבה בגיל בין האחים, כך יש יותר משאבים משותפים שצריך להתחלק בהם, והקנאה גוברת.
צריך לזכור שהקנאה היא רגש, רגש לגיטימי כמו כל שאר הרגשות. וכמו שמותר לכעוס, ולהתרגז - מותר גם לקנא. הילדים מרגישים אותה בכל מקרה, אז דווקא הניסיון לדכא אותה הוא הבעייתי והמזיק.
אז איך מתמודדים עם הקנאה?
הכלל החשוב הוא שמותר להרגיש אותה ולבטא אותה במילים, מותר לדבר עליה (ואפילו רצוי), אך אסור לבטא אותה במעשים, כלומר עלינו לשים גבול כאשר הילד מבטא את הקנאה בהתנהגות לא רצויה או לא מקובלת.
לדוגמא: כשהילד מתחיל לבכות בפרץ קנאה, בדיוק כשאנחנו מאכילים את הקטן, כדאי להביע אמפטיה לרגש הקנאה: "אני רואה שאתה רוצה שאני אהיה גם איתך. עוד מעט אסיים להאכיל את אחיך ואתפנה אליך." ואם הילד עובר להשליך צעצועים – עלינו לשים מיד גבול להתנהגות.
כאשר נהיה אמפטיים לרגש: "אני רואה שאתה רוצה גם כמו שיש לאחיך" - הילד ירגיש שהוא בסדר, שהוא לא "ילד רע" שמרגיש רגשות "אסורים", הוא ירגיש שמבינים אותו (וזו תחושה נהדרת).
בואו נודה על האמת - הקנאה היא גם חלק מחיינו. גם אנחנו מקנאים בחבר או בחברה, בג'וב חדש, בית חדש או בגיזרה חטובה. אין שום פסול בלהרגיש את הקינאה. זכרו את זה כשאתם פוגשים אותה אצל ילדיכם, והתיידדו עימה.
